סיפור הקמת "הקבוצה" /מאת ליאת ברקן

ככה עברו ארבע שנים. ואני המשכתי ללכת לשיעורים, בערב, אחרי העבודה, אם עוד היה לי כוח. וכבר התחלתי להבין שאף אחד כנראה לא יקים את בית הספר שלי. ופגשתי המון אנשים במצבי. בני עשרים ומשהו ושלושים ומשהו ויותר ומשהו, ופגשתי כל כך הרבה פעמים את הרעב הזה, הרעב למה שמחול איפשר לנו להרגיש ולהיות. הסתובבתי בתוך מעגל של אנשים שהלכו איתי לשיעורים וסיפרתי להם על הרעיון שלי. סיפרתי להדס ולנילי, לאיתי ולעידו, לנדב ולאלעד, לאמיר ולאיילת, והרעיון הזה ריחף באויר שבינינו בזמן שהתרוצצנו בין השיעורים והעבודה. עד שיום אחד קם איתי וייזר ואמר: אני לא מבין למה לא. את ואני יכולים לעשות את זה. בשנה הבאה – זה יהיה.

זה היה באפריל בערך. וכדי להתחיל להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל, הלכתי להתייעץ.
צילה פירן, שליוותה את תהליך הקמת בית הספר מתחילתו באמונה, קישרה אותי עם יוסי יונגמן, ואני סיפרתי לו על הרעיון שלי. הוא גילגל סיגריה, חשב קצת ואמר בערך כך: זה רעיון יפה אבל, אני אומר לך כי אני קצת מכיר את העולם הזה, כאן אין אפשרות להסתדר בלי מרפקים. ואת נראית לי בחורה נחמדה אבל מרפקים אין לך, רואים מקילומטר. תמצאי איזה מפיק כריש שינהל את הפרוייקט, אחרת זה לא ילך.אחר כך פגשתי את נמרוד פריד, שאמר לי שהוא מנסה כבר כמה שנים להקים מין בית ספר כזה, אבל הכל זז נורא לאט, אין אישורים ואין תקציבים ובכלל, אם אני בונה על תקציב עדיף שאפנה למישהו מוכר ומוערך בתחום, רק אדם כזה יוכל לקדם את העניין, וגם זה לא מובטח כמובן. לקינוח הלכתי להתייעץ עם רואה חשבון. הוא ביקש נתונים, חישב חישובים, והודיע לי חד משמעית, שמדובר בשואה כלכלית. בור שחור. שומר נפשו ירחק. יצאתי משם קצת שפופה והתקשרתי לאיתי, שאמר: נראה לי שמצאתי סטודיו. את באה לראות?

בית ספר זה מונח קצת מפחיד אז הסתכלנו על זה ככה: מה צריך? נניח, חמישה-עשר תלמידים, חמישה מורים, וסטודיו. איתי הופקד על מציאת סטודיו ואני על מציאת מורים. לגבי תלמידים, חשבנו, בטח יהיו. לא השקענו בצורה מסודרת בפרסום, והאינטרנט לא היה מה שהוא היום. אני זוכרת שכתבתי בערך עשר מודעות בכתב יד, ותליתי אותן בכל מיני מקומות בתל אביב. לא זוכרת אפילו מה כתבתי שם, אבל תוך כמה שבועות אנשים התחילו להתקשר.

מגבעתיים, מאשדוד, מטבעון, מירושלים. התקשרה מישהי מקיבוץ נאות סמדר המבודד. התקשרה מישהי מהודו, ורצתה לדעת אם זה באמת, כי אם כן היא חוזרת, שנשמור לה מקום. התקשרו אנשים שסיפרו שהם שמעו עלינו משיחה מקרית שהתנהלה לידם באוטובוס. או בים. הם שמעו מין סיפור כזה, על קבוצה של אנשים שמרימה פרוייקט שבו אנשים שהם לא רקדנים יעבדו עם חמישה מורים למחול, ורצו לדעת אם זה באמת. אנשים התחילו לשלם לנו מקדמות, כדי להבטיח את מקומם. "הרשימה", קובץ האקסל הראשון של בית הספר, התחילה ללבוש פנים.

חצי שנה מאוחר יותר, בחודש ספטמבר 2001, היו לנו:
1. רשימה של עשרים ושלושה תלמידים שהבטיחו לבוא מכל קצווי הארץ. אמנם את חלקם לא פגשנו מעולם ולא קיבלנו מהם שקל מראש, אבל הם אמרו שיבואו, ואנחנו עבדנו בלהאמין.
2. חמישה מורים מובחרים.
3. סטודיו במתנס היהודי ערבי ביפו, לשלושה בקרים בשבוע.

בבוקר היום הראשון ללימודים התייצבתי מול דלת המתנ"ס, עם חור שחור במקום שבדרך כלל יש בו קיבה, בלון פורח במקום שתמיד יש בו לב, ונייר עמדה, שכתוב עליו: "בית ספר לאומץ לב".

וזו בעצם היתה רק ההתחלה, כי אחר כך קרו קסמים גדולים באמת. השנה הראשונה של בית הספר זכורה לי כחוויה גדושה, מסחררת, מלאה זחילה ומעוף, חומוס וקווקר. מלאה שיחות טלפון, סימנים כחולים, ויכוחים וספקות ופחדים ואושר, והמון שיעורי מחול, גם של יוסי יונגמן, ובהם במיוחד עשיתי מאמצים עילאיים להוכיח שלפחות מבחינה טכנית, יש לי מרפקים.

היתה לי הזכות המדהימה ללמוד ולעבוד בקבוצה ביפו, בית ספר שהוקם ונוהל בשנים הראשונות לקיומו על ידי התלמידים. היתה לי הזכות המדהימה להכיר ולעבוד עם אנשים נפלאים, ובראשם איתי וייזר, שהקים איתי את בית הספר, ורוביק אוסובסקי, שניהל עמי את בית הספר בארבע שנותיו הראשונות. החזון, האמונה, והלב הרחב של שניהם עשו את המקום למה שהינו.
היתה לי הזכות להכיר ולעבוד עם כל תלמידי השנה הראשונה, שלקחו חלק פעיל ממש בארגון ובהקמה, עם כל המורים המדהימים שעבדו בבית הספר במהלך השנים, ועם כל מי שעבדו בהנהלה של בית הספר - ועם רבים אחרים, כי הרבה מאד אנשים עשו את המקום הזה, נתנו מעצמם בשפע ובאהבה, ולכולם חלק בהצלחה ובקסם של המקום.
-