סיפור הקמת הקבוצה

זהו סיפורה של ליאת ברקן

ליאת הקימה את בית הספר "הקבוצה ביפו" בשנת 2001 , ביחד עם קבוצה של חברים, וניהלה אותו עד שנת 2005.
בשנת 2015 חזרה ליאת לקבוצה כמנהלת מקצועית, וכמורה לקונטקט אימפרוביזציה.
כיום היא מלמדת במסלול המלא הדו-שנתי, ומרכזת את תכניות הלימודים בקבוצה.
ליאת מתגוררת בחדרה עם בן זוגה ושלושת ילדיה.

כך הכל התחיל

בגיל עשרים וארבע עברתי ערב אחד ליד הסטודיו של להקת ורטיגו בירושלים. איש אחד עמד ליד החלון והציץ פנימה, ואני עצרתי לידו. בפנים רקדו ואני נשארתי צמודה לחלון. מה שנעשה בפנים הקסים אותי לחלוטין. אפשר לומר, שזה דיבר בשפה של הנשמה שלי. שעה ארוכה לאחר שהלכתי משם הביתה יכולתי לשמוע את הלב שלי, שר בשקט: אני רוצה לרקוד, לרקוד, לרקוד.
עד אז, לא רקדתי. למדתי קולנוע בבית הספר "סם שפיגל" בירושלים, התעסקתי הרבה בכתיבה, ובכל מה שקשור לתנועה הרגשתי תמיד חסרת ביטחון, לא גמישה, לא רזה מספיק. ועכשיו רציתי לרקוד. נאבקתי בתחושה שאני לא מוכשרת, שאין לי את הגוף הנכון, שאין לי זכות כניסה לעולם הזה.

התחלתי לבוא לשיעורים. עמדתי בשורה האחרונה, מאחורי כולם, וניסיתי לקלוט את הצעדים. ככל שהלכתי ליותר שיעורים חשתי, שזה מה שאני רוצה לעשות כל הזמן. נאבקתי במחשבה שעשרים וארבע הוא גיל מבוגר מדי להתחיל, ושאני סתם אחת שעומדת בשורה האחרונה, מתחבאת מאחורי כולם ומתבלבלת בתנועות ובצעדים. בסוף הסמסטר הפסקתי את לימודי הקולנוע, והלכתי לחפש לעצמי בית ספר למחול.
אבל לא התאמתי לאף בית-ספר מאלו שהיו כאן לפני עשרים שנה. כולם חייבו רקע קלאסי מכובד, או "מכינה" ארוכה במחול קלאסי. חלקם הציעו לימודי "תנועה וכתב תנועה". ואני רציתי לרקוד. במשך חודשים רבים למדתי, אצל מורים שונים, טכניקות שונות של מחול עכשווי, קונטקט, פיתוח קול, אקרובלנס. זה עלה הון ואני ניקיתי מחצית מהבתים בירושלים. התגבש בליבי מין רעיון פנטסטי על בית ספר מיוחד שיתמקד בתחומים האלו, וקיוויתי מאד שמישהו, איזה רקדן גדול, יעשה את זה בשבילי.

עברו כמה שנים. ואני המשכתי ללכת לשיעורים, בערב, אחרי העבודה, אם עוד היה לי כוח. וכבר התחלתי להבין שאף אחד כנראה לא יקים את בית הספר שלי. ופגשתי המון אנשים כמוני, בני עשרים ומשהו ושלושים ומשהו, שלא רקדו בילדות אבל היתה להם תשוקה, ופגשתי כל כך הרבה פעמים את הרעב הזה, למה שמחול איפשר לנו להרגיש ולהיות. הסתובבתי ביניהם, והלכתי איתם לשיעורים וסיפרתי להם על הרעיון שלי. עד שיום אחד קם איתי וייזר ואמר: למה לא? את ואני יכולים לעשות את זה. בשנה הבאה – זה יהיה.

זה היה באפריל בערך. וכדי להתחיל להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל, הלכתי להתייעץ.

צילה פירן, שליוותה את תהליך הקמת בית הספר מתחילתו באמונה, קישרה אותי עם רקדן מוערך, ואני סיפרתי לו על הרעיון שלי. הוא גילגל סיגריה, חשב קצת ואמר בערך כך: זה רעיון יפה אבל, אני אומר לך כי אני קצת מכיר את העולם הזה, כאן אין אפשרות להסתדר בלי מרפקים. ואת נראית לי בחורה נחמדה אבל מרפקים אין לך, רואים מקילומטר. תמצאי איזה מפיק כריש שינהל את הפרויקט, אחרת זה לא ילך. אחר כך פגשתי כוראוגרף מוכר, שאמר לי שהוא מנסה כבר כמה שנים להקים מין בית ספר כזה, אבל הכל זז נורא לאט, אין אישורים ואין תקציבים ובכלל, ואם אני בונה על תקציב עדיף שאפנה למישהו מוכר ומוערך בתחום, רק אדם כזה יוכל לקדם את העניין, וגם זה לא מובטח כמובן. לקינוח הלכתי להתייעץ עם רואה חשבון. הוא ביקש נתונים, חישב חישובים, והודיע לי חד משמעית שמדובר בשואה כלכלית, בור שחור, שומר נפשו ירחק. יצאתי משם קצת שפופה והתקשרתי לאיתי, שאמר: נראה לי שמצאתי לנו סטודיו. את באה לראות?

בית ספר זה מונח קצת מפחיד אז הסתכלנו על זה ככה: מה צריך? נניח, חמישה-עשר תלמידים, חמישה מורים, וסטודיו. איתי הופקד על מציאת סטודיו ואני על מציאת מורים. לגבי תלמידים, חשבנו, יהיו כמה… לא השקענו בצורה מסודרת בפרסום, והאינטרנט לא היה מה שהוא היום. אני זוכרת שכתבתי בערך עשר מודעות בכתב יד, ותליתי אותן בכל מיני מקומות בתל אביב. לא זוכרת אפילו מה כתבתי שם, אבל תוך כמה שבועות אנשים התחילו להתקשר.
מגבעתיים, מאשדוד, מטבעון, מירושלים. התקשרה מישהי מקיבוץ נאות סמדר המבודד. התקשרה מישהי מהודו, ורצתה לדעת אם זה באמת, כי אם כן היא חוזרת, שנשמור לה מקום. התקשרו אנשים שסיפרו שהם שמעו עלינו משיחה מקרית שהתנהלה לידם באוטובוס. או בים. הם שמעו מין סיפור כזה, על קבוצה של אנשים שמרימה פרוייקט, שבו קבוצת אנשים שהם לא-רקדנים יעבדו עם חמישה רקדני על וילמדו לרקוד, ורצו לדעת אם זה באמת. אנשים התחילו לשלם לנו מקדמות, כדי להבטיח את מקומם. "הרשימה", קובץ האקסל הראשון של בית הספר, התחילה ללבוש פנים.
חצי שנה מאוחר יותר, בחודש ספטמבר 2001 , היו לנו:
רשימה של עשרים ושלושה תלמידים שהבטיחו לבוא מכל קצווי הארץ. אמנם את חלקם לא פגשנו מעולם ולא קיבלנו מהם שקל מראש, אבל הם אמרו שיבואו, ואנחנו עבדנו בלהאמין.
חמישה מורים מובחרים.
סטודיו במתנס היהודי ערבי ביפו, לשלושה בקרים בשבוע.
בבוקר היום הראשון ללימודים התייצבתי מול דלת המתנ"ס, עם חור שחור במקום שבדרך כלל יש בו קיבה, בלון פורח במקום שתמיד יש בו לב, ונייר עמדה, שכתוב עליו: "בית ספר לאומץ לב".

וזו בעצם היתה רק ההתחלה. אחר כך קרו קסמים גדולים באמת. השנה הראשונה של בית הספר זכורה לי כחוויה עמוסה ומסחררת, מלאה זחילה ומעוף, מלאה שיחות טלפון, סימנים כחולים, ויכוחים וספקות ופחדים ואושר, והמון שיעורי מחול, שבהם עשיתי מאמצים עילאיים להוכיח שלפחות מבחינה טכנית, יש לי מרפקים.

היתה לי הזכות המדהימה ללמוד וללמד בקבוצה ביפו, היום – "הקבוצה" , בית ספר שהוקם ונוהל בשנים הראשונות לקיומו על ידי התלמידים. היתה לי הזכות המדהימה להכיר ולעבוד עם אנשים נפלאים, ובראשם איתי וייזר, שהקים איתי את בית הספר, ורוביק אוסובסקי, שניהל עמי את בית הספר בארבע שנותיו הראשונות. החזון, האמונה, והלב הרחב של שניהם עשו את המקום למה שהינו.

היתה לי הזכות להכיר ולעבוד עם כל תלמידי השנה הראשונה, שלקחו חלק פעיל ממש בארגון ובהקמה, עם כל המורים המדהימים שעבדו בבית הספר במהלך השנים, עם כל מי שעבדו בהנהלה של בית הספר, ועם רבים אחרים. הרבה מאד אנשים עשו את המקום הזה, נתנו מעצמם בשפע ובאהבה, ולכולם חלק בהצלחה ובקסם של המקום המיוחד הזה.