בגיל עשרים וארבע עברתי ערב אחד ליד הסטודיו של להקת ורטיגו בירושלים. איש אחד עמד ליד החלון והציץ פנימה, ואני עצרתי לידו. בפנים רקדו ואני נשארתי צמודה לחלון. מה שנעשה בפנים הקסים אותי לחלוטין. אפשר לומר, שזה דיבר בשפה של הנשמה שלי. שעה ארוכה לאחר שהלכתי משם הביתה יכולתי לשמוע את הלב שלי, שר בשקט: אני רוצה לרקוד, לרקוד, לרקוד.
עד אז, לא רקדתי. למדתי קולנוע בבית הספר "סם שפיגל" בירושלים, התעסקתי הרבה בכתיבה, ובכל מה שקשור לתנועה הרגשתי תמיד חסרת ביטחון, לא גמישה, לא רזה מספיק. ועכשיו רציתי לרקוד. נאבקתי בתחושה שאני לא מוכשרת, שאין לי את הגוף הנכון, שאין לי זכות כניסה לעולם הזה.

התחלתי לבוא לשיעורים. עמדתי בשורה האחרונה, מאחורי כולם, וניסיתי לקלוט את הצעדים. ככל שהלכתי ליותר שיעורים חשתי, שזה מה שאני רוצה לעשות כל הזמן. נאבקתי במחשבה שעשרים וארבע הוא גיל מבוגר מדי להתחיל, ושאני סתם אחת שעומדת בשורה האחרונה, מתחבאת מאחורי כולם ומתבלבלת בתנועות ובצעדים. בסוף הסמסטר הפסקתי את לימודי הקולנוע, והלכתי לחפש לעצמי בית ספר למחול.
אבל לא התאמתי לאף בית-ספר מאלו שהיו כאן לפני עשרים שנה. כולם חייבו רקע קלאסי מכובד, או "מכינה" ארוכה במחול קלאסי. חלקם הציעו לימודי "תנועה וכתב תנועה". ואני רציתי לרקוד. במשך חודשים רבים למדתי, אצל מורים שונים, טכניקות שונות של מחול עכשווי, קונטקט, פיתוח קול, אקרובלנס. זה עלה הון ואני ניקיתי מחצית מהבתים בירושלים. התגבש בליבי מין רעיון פנטסטי על בית ספר מיוחד שיתמקד בתחומים האלו, וקיוויתי מאד שמישהו, איזה רקדן גדול, יעשה את זה בשבילי.